הופיעו ראיות חדשות לכך שחיסוני mRNA קוביד-19 פוגעים באופן שגרתי בלבם של המחוסנים, ומעלות שאלות נוספות לגבי בטיחותם ותפקידם ברמות האחרונות והגבוהות של מקרי מוות הקשורים ללב.
העדויות האחרונות מגיעות ממחקר בשווייץ, שמצא רמות גבוהות של טרופונין – המעידות על פגיעה בלב – בכל האנשים המחוסנים, כאשר 2.8% הראו רמות הקשורות לדלקת שריר הלב תת-קלינית. אמנם הקו הרשמי לגבי פציעות לב מוגברות ומקרי מוות, שבו הם מודים, הוא שככל הנראה הם נגרמים על ידי הנגיף כמצב שלאחר קוביד ולא מהחיסונים.
עם זאת, קבוצת המומחים HART (צוות ייעוץ והחלמה בריאות) הצביעה על אוסטרליה כ"קבוצת ביקורת" בשאלה זו. HART מציין שלמרות שבאוסטרליה לא היה קוביד משמעותי (רק 30,000 זיהומים מדווחים ו-910 מקרי מוות) לפני אמצע 2021, היא עדיין הראתה מגמה של עודף מקרי מוות שאינם קשורים לקוביד החל מיוני 2021 (ראה להלן). HART מציינת כי לאוסטרליה "קוביד לא היתה הסיבה לעלייה הזו בתמותה ובלחץ בבתי החולים מאביב 2021". במקום זאת, "התוצאות מקבוצת ביקורת זו מצביעות על כך שהגורם לעלייה זו במקרי המוות, במיוחד בקרב צעירים, חייב להיות משהו משותף עם אוסטרליה, אירופה וארה"ב".
בניו זילנד, הכלכלן ג'ון גיבסון מצא קשר בין מועדי המאיצים למקרי מוות עודפים, והעריך "16 מקרי מוות עודפים לכל 100,000 מנות דחף" (ראה להלן). הוא ציין כי התפלגות הגילאים של מקרי המוות מחזקת את ההשערה: "קבוצות הגיל שרוב הסיכויים לקחו את הבוסטרים מראות עלייה גדולה בתמותה העודפת לאחר המאיצים".
ביפן, גיא ג'ין (Guy Gin) דיווח כי פרופסור Seiji Kojima מאוניברסיטת נאגויה (Nagoya) מצא את אותו מתאם במהלך השקת המאיץ בינואר עד מרץ 2022 (ראה להלן) – תקופה שבה רוב מקרי המוות העודפים לא היו קשורים לקוביד.
בישראל, מחקר ב-Nature צפה במגמה דומה בקרב בני 16-39, כאשר קריאות חירום לדום לב עולות ויורדות עם המנה הראשונה והשנייה ואז עולות ויורדות שוב לאחר מתן מנות למחלימים.
ד"ר אייל שחר בחן את נתוני מקרי המוות הישראליים עבור כל הגילאים והעריך "טווח סביר של שיעור התמותה ממאיץ בישראל באוגוסט 2021 8 עד 17 מקרי מוות לכל 100,000 מחוסנים". בהולנד, העריך ד"ר תיאו שטרס את שיעור תמותה ממאיץ בגילאי 60 ומעלה עד 125 לכל 100,000 מחוסנים.
באשר לסיבה, ד"ר מייקל פאלמר וד"ר סוכרית בהקדי ב-Doctors for Covid Ethics קבעו את הממצאים כהוכחה בלתי ניתנת להפרכה של סיבתיות לכך שחיסוני mRNA גורמים לנזק לכלי דם ולאיברים. ממחקרים וראיות לנתיחה שלאחר המוות מראים המומחים הרפואיים:
- חיסוני mRNA אינם נשארים באתר ההזרקה אלא נעים בכל הגוף ומצטברים באיברים שונים;
- חיסוני קוביד מבוססי mRNA מעוררים ביטוי ארוך טווח של חלבון הספייק SARS-CoV-2 באיברים רבים;
- ביטוי המושרה על ידי חיסון של חלבון הספייק גורם לדלקת דמוית אוטואימונית;
- דלקת הנגרמת מחיסון עלולה לגרום לנזק חמור לאיברים, במיוחד בכלי הדם, לפעמים עם תוצאה קטלנית.
הם מסבירים שראיות לנתיחה מראות ש"הביטוי החזק של חלבון ספייק בשריר הלב לאחר חיסון מתאם עם דלקת משמעותית והרס רקמות". הם מוסיפים כי "נזק כלי דם שנגרם על ידי חיסון יקדם קרישת דם, ומחלות הקשורות לקרישת דם כגון התקף לב, שבץ מוחי, תסחיף ריאות שכיחות מאוד במאגרי המידע של תופעות לוואי".
דיווח מקרה אחרון של נתיחה שנערכה על גבר בן 76 שמת שלושה שבועות לאחר שקיבל את החיסון השלישי שלו לקוביד-19 מאשר את תפקיד החיסון. הוא מצא נוכחות של חלבון ספייק אך לא חלבון נוקלאוקפסיד במוחו ובלבו של הנפטר, מה שמוכיח שהחיסון (שבניגוד לנגיף מייצר רק את חלבון הספייק) היה הגורם לדלקת הקטלנית.
בלב, סימנים של קרדיומיופתיה כרונית וכן דלקת שריר הלב הלימפו-היסטוציטית חריפה קלה ודלקת כלי דם. למרות שלא הייתה היסטוריה של קוביד-19 עבור מטופל זה, בוצעה אימונוהיסטוכימיה לאנטיגנים של SARS-CoV-2 (שפיץ וחלבוני נוקלאוקפסיד). באופן מפתיע, ניתן היה לזהות רק חלבון ספייק אך שום חלבון נוקלאוקפסיד בתוך מוקדי הדלקת הן במוח והן בלב, במיוחד בתאי האנדותל של כלי דם קטנים. מכיוון שלא ניתן היה לזהות חלבון נוקלאוקפסיד, יש לייחס את נוכחותו של חלבון ספייק לחיסון ולא לזיהום ויראלי. הממצאים מאששים דיווחים קודמים על דלקת מוח ודלקת שריר הלב שנגרמה מחיסונים מבוססי גנים נגד קוביד-19.
דיווח מקרה של נתיחת גופתו של חולה בן 55 שמת ארבעה חודשים לאחר שקיבל זריקת פייזר כמנה שנייה (המנה הראשונה שלו הייתה אסטרהזניקה) העלה ממצאים דומים.
חלבון SARS-CoV-2 Spike, אך לא חלבון נוקלאוקפסיד, זוהה באופן ספורדי בדפנות כלי הדם על ידי בדיקה אימונוהיסטוכימית. סיבת המוות נקבעה כאוטם חריף בשריר הלב ודלקת שריר הלב הלימפוציטית. ממצאים אלה מצביעים על כך שדלקת שריר הלב, כמו גם אירועי תסחיף פקקת בעקבות הזרקת חיסונים מבוססי גנים מעוררי ספייק, קשורים באופן סיבתי לתגובה אימונולוגית מזיקה לחומר המקודד.
מטה-אנליזה עדכנית טענה כי הסיכון לדלקת שריר הלב "גבוה ביותר מפי שבעה באנשים שנדבקו ב-SARS-CoV-2 מאשר באלה שקיבלו את החיסון". היא טוענת שזה תומך ב"המשך השימוש בחיסוני mRNA קוביד-19 בקרב כל האנשים הזכאים לפי המלצות CDC ו-WHO".
עם זאת, המבקרים הצביעו על הפגמים הרבים במטה-אנליזה זו והדגישו כי היא עומדת בסתירה למחקר נורדי גדול של 23 מיליון אנשים שמצא כי הסיכון לאשפוז לאחר החיסון אצל גברים בני 16-24 היה עד פי 28 מהסיכון שלאחר קוביד. ב-Daily Skeptic כתבנו על מחקר נורדי זה וכן על מספר מחקרים אחרים עם ממצאים דומים, כולל מחקרים מצרפת, אנגליה וארה"ב (לצד ביקורות על מחקרים שמתיימרים להראות אחרת). מחקר מישראל מאשר את הסיכון המוגבר מחיסונים וקובע: "לא ראינו שכיחות מוגברת של דלקת קרום הלב או שריר הלב בחולים מבוגרים שהחלימו מזיהום קוביד-19". מחקר מאיטליה מצא היעדר דומה של דלקת שריר הלב מוגברת במהלך התקופה שלפני מגיפת החיסון.
כמו כן, יש לשים לב שהחיסון אינו מונע הדבקה בקוביד ולכן הסיכונים הם תוספים וההשוואה בין סיכון חיסון לסיכון זיהום שקרית. פגיעה קרדיווסקולרית היא גם לא תופעת הלוואי החמורה היחידה הקשורה לחיסונים אלה. מחקר שנערך לאחרונה על ידי חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, אוקספורד וג'ונס הופקינס (בין היתר) מצא כי חיסוני ה-mRNA הם בעלי סיכוי של כמעט פי 100 לגרום לפציעה חמורה של אדם בגיל סטודנט מאשר למנוע ממנו או ממנה להתאשפז עם קוביד- 19.
רוב המחקרים הללו מסתכלים רק על תופעות לוואי קליניות, כלומר אירועים רציניים מספיק הדורשים סיוע רפואי. כעת צצים מחקרים שמראים שאירועים קליניים אלו הם רק קצה הקרחון של מספר גדול בהרבה של פציעות תת-קליניות. מחקר בתאילנד מצא תופעות לוואי קרדיווסקולריות אצל כשליש מבני הנוער (29.2%) בעקבות חיסון פייזר ודלקת לב תת-קלינית אצל אחד מכל 43 (2.3%).
המחקר השוויצרי שהוזכר לעיל הודגש לאחרונה על ידי ד"ר וינאי פראסד (Vinay Prasad) מהאגודה האירופית לקרדיולוגיה. המאשר את התוצאה התאילנדית, ומצא לפחות 2.8% עם דלקת שריר הלב תת-קלינית (ייתכן יותר מכיוון שהחוקרים שללו מחצית מהמקרים ככל הנראה מסיבה אחרת). ד"ר פראסד מציין שמשמעות הדבר היא שדלקת שריר הלב התת-קלינית שכיחה מאות מונים ("שני סדרי גודל") מאשר דלקת שריר הלב הקלינית. השיעורים היו הגבוהים ביותר בנשים עם 3.7%, שהם אחד מכל 27 מחוסנים. (ד"ר פראסד מציין שזה שונה מהמחקר התאילנדי, שמצא את השיעורים הגבוהים הרגילים אצל גברים; הוא מציע שזה עשוי להיות קשור לאופן שבו החוקרים שללו מקרים).
באופן מכריע, המחקר מצא רמות טרופונין מוגברות – המעידות על פגיעה בלב – בכל האנשים המחוסנים (ראה תרשים למעלה, כאשר הקווים הכהים המוזזים ימינה לקווי קבוצת הביקורת הקלושים יותר מרמזים על רמות גבוהות בכל האוכלוסייה המחוסנת). זה מצביע על כך שהחיסון פוגע באופן שגרתי בלב (איבר שאינו מתרפא היטב) וכי הפציעות הידועות הן רק המקרים החמורים יותר של מספר גדול בהרבה המתרחש בכל רחבי הלוח.
פציעות אלו אינן בהכרח קצרות ומסתיימות במהירות. פרסום קודם ומחקרים הראו שחלבון ספייק עדיין נמצא בדמם של אנשים מחוסנים רבים לפחות ארבעה חודשים לאחר החיסון, מה שמצביע על כך שהוא עדיין מיוצר בדרך כלשהי. המנגנון של ייצור ארוך טווח זה של חלבון ספייק על ידי הגוף לא זוהה (האם הקוד הגנטי משולב ב-DNA של התא?). אבל אם תאים במערכת הלב וכלי הדם ובמקומות אחרים עדיין מייצרים את החלבון הפתוגני והדלקתי הזה במשך חודשים ארוכים, הסיכון לפגיעה אוטו-אימונית כפי שזוהתה בנתיחות שלעיל עולה מאוד. פציעה אוטו-אימונית כזו עשויה להיגרם על ידי אתגר מחדש על ידי הנגיף המגביר את התגובה החיסונית לחלבון הספייק, מה שעשוי להסביר מדוע עודף מוות שאינו קוביד מלווה לעתים קרובות את גלי קוביד.
יש כיום עדויות רבות לכך שחיסוני mRNA פוגעים באופן שגרתי בלב, עם עלייה ברמות הטרופונין בכל הטווח ודלקת שריר הלב תת-קלינית בעד אחד מכל 27 מקרים או יותר. לא מדובר באירועים נדירים, כפי שנטען לרוב על ידי רשויות רפואיות ובתקשורת. הם נפוצים להחריד.
