ד"ר רעיה ליבוביץ חדה כמו תער ומבקשת להפיץ

המאמר כמעט ולא מזכיר שעד ממש לאחרונה, נטען על ידי כל גורמי הבריאות הרשמיים בארץ ובעולם כי החיסון מונע הדבקה. חבל, שכן עיקר הזעם נגד מדיניות החיסונים בארץ נסוב סביב התו הירוק, שהשית הדרה והפרדת-אוכלוסיות חסרות-תקדים על בסיס הנחה שקרית, שמעולם לא היתה לה צידוק רפואי. כל מאמר על 'מדיניות החיסונים' שלא דן במשמעויות השליליות מרחיקות-הלכת של התו הירוק- הוא מאמר לוקה בחסר, בהסתכלותי. חבל.

מוסיף אפרתי וקובע כי 'ללא החיסונים המצב היה כעת אחרת לגמרי'. אני מקנאת באפרתי על שניחן ביכולת לדעת 'מה היה קורה אילו'. אני איני יודעת זאת, אך אני למדתי בשנה ב' בקורס הוירולוגיה שטיבם של וירוסים להפוך יותר מדבקים ופחות אלימים עם הזמן, וכי הדבר אינו קשור לשאלה האם פותח כנגדם חיסון אם לאו. זה תוכנה אבולוציונית של נגיפים.

הכתבה כולה כתובה כמעין דו שיח פסיבי-אגרסיבי עם 'וכחנים' למיניהם, אותם מכנה הכותב בפשטות 'מתנגדי חיסונים', מתוך מטרה ברורה להכלילם, להגחיכם ולהקטינם. כרופאה-חוקרת, מנהלת במערכת הבריאות הציבורית, 'בשר מבשרה' של הרפואה הקונבנציונאלית ותומכת בחיסוני השגרה, אשר התנגדה מהיום הראשון למדיניות התו הירוק המפלה והאכזרית, לחיסון צעירים וילדים ולריבוי מתן מנות-דחף ללא נתוני בטיחות – אגיב כאן על מקצת מטענות הכותב.

מצטט הכותב את פרופ' דוידוביץ, המציין מצידו כי 20,000 חיים ניצלו בארץ בזכות החיסון, אך לא מציין כיצד בוצע החישוב הזה. עוד לא מצוין האם ישנם חיים שאבדו בשל החיסון (לדוגמה- בשל דלקת בשריר או סיבוכים אחרים) ומה היה הגיל הממוצע של נפטרים אלו, למרות שידוע כבר שנפטרו בארץ חולים צעירים ממיוקרדיטיס-מושרית-חיסון. עוד לא מצוין מה היה הגיל הממוצע של האנשים ש'ניצלו' בזכות החיסון, האם הם ניצלו לעד וזכו בחיי נצח או שמא חלילה הלכו לעולמם בהמשך, או במילים אחרות -כמה 'שנות-אדם' ניצלו בזכות החיסון וכמה חלילה אבדו בעטיו. בהקשר זה, לא הוזכר כי שנת 2021 (שנת החיסונים) התאפיינה בתמותה כוללת גבוהה משנת 2020 – שנת המגפה הגדולה , וכי בקבוצות גיל מסוימות -דוגמת צעירים בגילאי 19-29 – התמותה הגיעה לשיא של כל הזמנים דווקא ב- 2022, שבה כלל לא היו גלי קורונה מסוכנים לצעירים. חשוב להדגיש – הסיבות לתמותה העודפת לא ידועות בשלב זה, ומן הסתם הינם מגוונות ורבגוניות. אך כשמוכנסת התערבות רפואית חדשה, בוודאי בהיקפים כאלו, יש ללמוד באופן מעמיק קשר אפשרי חלילה בין ההתערבות לבין כל סוגי תופעות הלוואי, לרבות תמותה. כך היה מקובל ברפואה האקדמית מאז ומעולם, וכך מן הראוי גם לנהוג כעת, מבלי לפסול אפשרות זו על הסף בבחינת 'זה בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית'. קריאות דומות לחקירת הקשר בין החיסונים החדשים שהוכנסו לבין העלייה בתמותה הכוללת, אגב, נשמעות כעת בכל מדינות המערב, וכך ראוי שיהיה. אסור שלא ללמוד ולחקור מתוך פחד או מתוך חשש. ולוואי שיסתבר שאין שום קשר בין התמותה המוגברת לבין החיסונים. הלוואי.

ככלל , הכותב מראיין בכתבה אנשי מקצוע אשר משתייכים כולם למפלגת 'חיסון-לכל-ובכל-כמות'. אך הכותב הרי יודע היטב שישנה קבוצה הולכת וגדלה של אנשי מקצוע מתחום המדע והרפואה אשר מביעים חששות מהותיים ממדיניות החיסון, הן בהיבטיה הרפואיים והן בהיבטיה החברתיים-ערכיים, ובחר שלא לראיין ולו דובר או דוברת אחת מבין אלו. ראוי, בהקשר זה, לציין את מועצת החירום הציבורית לקורונה – גוף המונה שורה מפוארת של רופאים וחוקרים בעלי שם, ואת קבוצת הרופאים 'אפשר גם אחרת', המונה למעלה ממאה רופאים מכל שדרות העשייה הקלינית בארץ. אף אחד מהם לא רואיין או צוטט בכתבה.

המאמר מציין כי 'החיסון ממשיך להגן כנגד מחלה קשה', אך האמת היא שאין שום עדות קלינית (נכון לעת כתיבת שורות אלו) כי החיסון החמישי (קרי -מנת הדחף השלישית) מגן מפני מחלת קורונה קשה על פני נטילת ארבע או שלוש או שתי זריקות קודמות. זאת ועוד – אין גם שום נתונים בטיחות, קצרי או ארוכי-טווח, הנוגעים לנטילת מנות דחף חוזרות ונישנות בתדירות כה גבוהה. כשאין נתונים, הדרך הנכונה ללמוד היא לקיים מחקר קליני פרוספקטיבי מבוקר, ולפרסם את תוצאותיו לציבור. הגיעה העת שבמדינת ישראל יפסיקו להמליץ על התערבויות רפואיות ללא מידע קליני, רק כדי לפרסם מידע קליני רטרוספקטיבי (ובהגדרה – מוטה וחלקי) לאחר מעשה. זו אינה רפואה טובה.

בחודשים האחרונים אנחנו ערים לעוד ועוד מאמרים המלמדים על מגבלות החיסון (דוגמת משך הזמן הקצר שבו הוא מקנה הגנה) ועל תופעות לוואי חדשות שכעת מובנות ומדווחות (דוגמת הפרעות נוירולוגיות, הפרעות בספירת הדם, הפרעות ממושכות במחזור, ועוד), שמתפרסות כל העת בעיתונות המדעית. במקביל, ישנה ביקורת מדעית הולכת וגדלה כנגד המתודולוגיה המדעית שבה בוצעו המחקרים הראשונים בהם נטען, לכאורה, שהחיסון מונע הדבקה (ביניהם כמה מאמרים ישראלים שפורסמו בעיתונות הטובה ביותר). עוד לא צוין שכל המאמרים שפורסמו על החיסון – אלו הפרוספקטיביים, ואלו הרטרופסקטיביים – כללו זמן מעקב קצר מאד, של לא יותר משלושה-ארבעה חודשים. על אף שכותב המאמר יודע שהתפרסמו ביקורות נוקבות על המחקרים של פייזר ועל המחקרים הרטרופקטיביים שפורסמו בעקבותיהם (לרבות שני מכתבי ביקורת כאלו של הקבוצה שלי, שפורסמו בעיתון 'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין', ועוד רבים אחרים), הוא לא משקף זאת לקוראים.

המאמר מקדיש פרק נכבד לתיאור הזעם הציבורי כנגד אי-חשיפת ההסכמים עם 'פייזר', אך מקדיש שורות קצרות לפרשיה שהסעירה לא מעט אנשי מקצוע ואתיקה בחודשים האחרונים, במסגרתה משרד הבריאות עשה מניפולציה על נתוני תופעות לוואי של החיסון שהוצגו לו על ידי ועדה מקצועית שהוא עצמו מינה. כך, למשל, המאמר לא ציין שתופעות לוואי שהתקבלו לוועדה כמעט אך ורק מקופת חולים קטנה אחת חולקו במספר מנות החיסון שניתנו בכל הארץ, ליצירת שבר קטן באופן משמעותי מהיארעות תופעות הלוואי בפועל. בדומה, המאמר לא ציין כי הדו"ח הסופי של משרד הבריאות השמיט את העובדה כי חלק מתופעות הלוואי היו ממושכות יותר ממה שסברו מלכתחילה, וכי הם נישנו לאחר מתן מנות-דחף חוזרות (דבר המעיד על קשר סיבתי בין החיסון לבית היארעותם). השמטות אלו מציירות תמונה שגויה הן של פרופיל תופעות הלוואי של החיסון, והן של התנהלות משרד הבריאות.

דלקת בשריר הלב – מיוקרדיטיס – לא דווחה כתופעת לוואי במחקר המקורי של 'פייזר', אך התגלתה במעקב רטרוספקטיבי בארץ ובעולם. במקום להתמודד עם הטענה כי היה צריך להתייחס ביתר-רצינות לתופעה זו (שמנהל התרופות והמזון האמריקאי הזהיר מפורשות ממנה בעת אישור החיסון), מתרץ הכותב את המשך מתן החיסון לצעירים בטענה ששכיחות תופעה זו גבוהה יותר לאחר מחלה מאשר לאחר חיסון, תוך שהוא עושה שימוש במאמרים לא מעודכנים. היום ידוע ששכיחות הדלקת בשריר הלב היא גבוהה יותר מחשבו בתחילה, אך יתרה מכך -מכיון שהיום כבר ברור שלא ניתן למנוע את ההידבקות בנגיף באמצעות החיסון, ברי לכל בר-דעת שלסיכון הבלתי-נמנע של דלקת-שריר-לב-לאחר-מחלה, החיסון מוסיף סיכון נמנע של 'דלקת-שריר-לב-לאחר-חיסון', לא כל שכן כשהוא ניתן במנות דחף מרובות. חלק רחב מהעולם המערבי כבר הבין את הרציונל הזה מזמן והפסיק לחסן צעירים וילדים, ובארץ – לא רק שההגיון הבסיסי הזה טרם הובן, אלא שמדיניות שגויה זו מקבלת 'רוח גבית' בדמות כתבות מהסוג הזה.

יכולתי להמשיך עוד, אך קצרה היריעה. אסיים בזאת –

המאמר , שחוזר שוב ושוב על הכינוי המקטין 'מתנגדי חיסונים', לא ציין את העובדה הכי חשובה – עיקר ההתנגדות למדיניות החיסון כנגד הקורונה סבבה סביב התו הירוק הפסול, כנגד הכפייה העקיפה (ולעיתים הישירה, תוך התניית שירות צבאי משמעותי, לימודים ותעסוקה בכך) של התחסנות צעירים, כנגד ההמלצה לחסן במנות דחף, וכנגד הלחץ הפסול שהופעל על הורים לחסן את ילדיהם. כל אלו נחשבים, בסופה של 2022, כשגויים ופסולים על ידי חלק הולך וגדל של האוכלוסיה ושל קובעי המדיניות בעולם. ההתעלמות מכל תהליך ההתפכחות הזה שחל בעולם – שמתבטא בהכרה ובפיצוי של נפגעי חיסון, בפיצוי עובדים על שפוטרו בשל סטטוס ההתחסנות שלהם, בהפגנות נרחבות ברחבי העולם, ובשינויי מדיניות גורפים ברב מדינות המערב – אינה מקרית אלא מכוונת. קוראי 'הארץ', אליבא דאפרתי ועורכיו, אינם זכאים לדעת את כל זה.

למרבה הצער, בתקופה זו ישנם איומים מידיים גדולים יותר על המרקם החברתי השברירי בארץ, איומים שמגיעם, לצערי הגדול, מבית. ועדין – כל עוד פרסונל רפואי מחויב ליטול את החיסון כנגד קורונה על מנת להמשיך את העסקתו, כל עוד המידע הרפואי/חוזי המלא לא נחשף לציבור, וכל עוד אין לקיחת אחריות והסקת מסקנות מטעויות ההתנהלות הקשות שקרו כאן – לא אוכל לשתוק. זאת ועוד – לא ניתן להמשיך להתעלם מהעובדה שהקריאות המסוכנות והמכוערות, שנשמעו בימים האחרונים, לאפשר הדרה ואפלייה בתוך מערכת הבריאות הציבורית היקרה והשברירית שלנו – החלו כבר בשנת 2021. החמלה הרפואית – זו שעל בסיסה נבנה הכל – אבדה אצל חלק מאיתנו דווקא בעקבות החיסונים לקורונה. יתכן שיצא הפסדינו בשכרינו.