מאמר דעה מאת קווין באס סטודנט ל-MD/PhD בבית ספר לרפואה בטקסס. בשנה ה-7 שלו.
כסטודנט לרפואה וחוקר, תמכתי בתוקף במאמצים של רשויות בריאות הציבור בכל הנוגע לקוביד-19. האמנתי שהרשויות הגיבו למשבר בריאות הציבור הגדול ביותר בחיינו בחמלה, בחריצות ובמומחיות מדעית. הייתי איתם כשהם קראו לסגר, חיסונים וחיזוקים.
טעיתי. אנחנו בקהילה המדעית טעינו. וזה עלה בחיי אדם.
אני יכול לראות כעת שהקהילה המדעית מה-CDC ל-WHO ועד ל-FDA ונציגיהם, הגזימה שוב ושוב עם העדויות והטעתה את הציבור לגבי השקפותיה ומדיניותה שלה, כולל על חסינות טבעית לעומת מלאכותית, סגירת בתי ספר והעברת מחלות, התפשטות אירוסול, מנדטים של מסכות ויעילות ובטיחות החיסונים, במיוחד בקרב הצעירים. כל אלה היו טעויות מדעיות באותה תקופה, לא בדיעבד. למרבה הפלא, חלק מההטעיות הללו נמשכים עד היום.
אבל אולי חשובה יותר מכל טעות אינדיבידואלית הייתה עד כמה הגישה הכוללת של הקהילה המדעית הייתה, וממשיכה להיות, פגומה מטבעה. פגומה באופן שערער את יעילותה והביאה לאלפי אם לא מיליוני מקרי מוות שניתן למנוע.
מה שלא הערכנו כראוי הוא שההעדפות קובעות כיצד נעשה שימוש במומחיות מדעית, ושההעדפות שלנו עשויות להיות שונות מאוד – ואכן, ההעדפות שלנו היו שונות מאוד מרבים מהאנשים שאנו משרתים. יצרנו מדיניות בהתבסס על ההעדפות שלנו, ואז הצדקנו אותה באמצעות נתונים. ואז תיארנו את אלה שמתנגדים למאמצים שלנו כטועים, בורים, אנוכיים ורעים.
הפכנו את המדע לספורט קבוצתי, ובכך הפכנו אותו לא עוד למדע. זה נהיה אנחנו לעומתם, ו"הם" הגיבו בדרך היחידה שמישהו יכול לצפות מהם: בהתנגדות.
הרחקנו חלקים חשובים באוכלוסייה מפיתוח מדיניות והטפנו למבקרים, מה שאומר שפרסנו תגובה מונוליטית במדינה מגוונת במיוחד, יצרנו חברה שסועה מתמיד, והחרפנו פערים כלכליים ותיקים.
התגובה הרגשית והמפלגתיות המושרשת שלנו מנעו מאיתנו לראות את ההשפעה המלאה של מעשינו על האנשים שאנו אמורים לשרת. צמצמנו באופן שיטתי את החסרונות של ההתערבויות שהטלנו – שהוטלו ללא קלט, הסכמה והכרה של אלה שנאלצו לחיות איתן. בכך, הפרנו את האוטונומיה של אלה שהושפעו לרעה ביותר מהמדיניות שלנו: העניים, מעמד הפועלים, בעלי עסקים קטנים, שחורים ולטיניים וילדים. מאוכלוסיות אלה התעלמו משום שהן הפכו לבלתי נראות עבורנו על ידי הדרה השיטתית שלהם ממכונת המדיה השלטת, המאוגדת, שהתיימרה לדעת כל.
רובנו לא דיברנו בעד דעות חלופיות, ורבים מאיתנו ניסו לדכא אותן. כאשר קולות מדעיים חזקים כמו הפרופסורים הנודעים בעולם סטנפורד ג'ון יואנידיס, ג'יי בהטצ'אריה וסקוט אטלס, או הפרופסורים של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ווינאי פראסד ומוניקה גנדי, השמיעו אזעקה בשם קהילות פגיעות, הם התמודדו עם ביקורת קשה מצד המון בלתי פוסק של מבקרים ומתנגדים בקהילה המדעית – לרוב לא על בסיס עובדה אלא רק על בסיס הבדלים בדעות מדעיות.
כשהנשיא לשעבר טראמפ הצביע על חסרונות ההתערבות, הוא הוקע בפומבי כחוצפן. וכאשר ד"ר אנטוני פאוצ'י התנגד לטראמפ והפך לגיבור של קהילת בריאות הציבור, נתנו לו את תמיכתנו לעשות ולומר מה שהוא רוצה, גם כשהוא טעה.
טראמפ לא היה מושלם במעט, וגם לא המבקרים האקדמיים של מדיניות הקונצנזוס. אבל הבוז שהטלנו עליהם היה אסון לאמון הציבור בתגובת המגיפה. הגישה שלנו הרחיקה פלחים גדולים מהאוכלוסייה ממה שהיה צריך להיות פרויקט לאומי, שיתופי.
ואת המחיר שילמנו. הזעם של אלה שנדחקו לשוליים על ידי מעמד המומחים התפוצץ והשתלט על המדיה החברתית. בהיעדר הלקסיקון המדעי כדי להביע את אי הסכמתם, מתנגדים רבים פנו לתיאוריות קונספירציה ולתעשיית קוטג'ים של חוצנים מדעיים כדי להשמיע את טענותיהם נגד הקונצנזוס של מעמד המומחים ששלט במיינסטרים המגיפה. כשתייגו את הנאום הזה כ"אינפורמציה שגויה" והאשימו אותו ב"אנאלפביתיות מדעית" ו"בורות", אנשי השלטון קשרו קשר עם ביג טק לדכא אותו באגרסיביות, ולמחוק את החששות הפוליטיים התקפים של מתנגדי הממשלה.
וזאת למרות העובדה שמדיניות המגפה נוצרה על ידי חלק קטן מהחברה האמריקאית שמשחו את עצמם לעמוד בראש מעמד הפועלים – חברי אקדמיה, ממשלה, רפואה, עיתונות, טכנולוגיה ובריאות הציבור, שהם משכילים גבוהים. חסוי. מתוך נוחות הפריבילגיה שלהם, האליטה הזו מעריכה פטרנליזם, בניגוד לאמריקאים ממוצעים שמשבחים את ההסתמכות העצמית ושחיי היומיום שלהם דורשים באופן שגרתי להתייחס לסיכון. העובדה שרבים מהמנהיגים שלנו התעלמו מלהתייחס לחוויה החיים של אלה שחצו את פער המעמדות היא בלתי מתקבלת על הדעת.
לא מובן לנו בגלל הפער המעמדי הזה, שפטנו בחומרה את מבקרי הסגרים כעצלנים, אנוכיים, אפילו רשעים. פטרנו כ"מחבלים" את אלה שייצגו את האינטרסים שלהם. האמנו ש"אינפורמציה שגויה" תמריץ את הבורים, וסירבנו לקבל שלאנשים כאלה פשוט יש נקודת מבט שונה ותקפה.
יצרנו מדיניות עבור האנשים מבלי להתייעץ איתם. אם פקידי בריאות הציבור שלנו היו מובילים עם פחות היבריס, מהלך המגיפה בארצות הברית היה יכול לקבל תוצאה שונה מאוד, עם הרבה פחות חיים אבודים.
במקום זאת, אנו עדים לאובדן חיים מסיבי ומתמשך באמריקה עקב חוסר אמון בחיסונים ובמערכת הבריאות; ריכוז מסיבי בעושר על ידי אליטות עשירות כבר; עלייה בהתאבדויות ובאלימות בנשק בעיקר בקרב עניים; כמעט הכפלה של שיעור הפרעות הדיכאון והחרדה בעיקר בקרב הצעירים; אובדן קטסטרופלי של הישגים חינוכיים בקרב ילדים מקופחים ממילא; ובין הפגיעים ביותר, אובדן עצום של אמון בשירותי בריאות, מדע, רשויות מדעיות ומנהיגים פוליטיים באופן רחב יותר.
המוטיבציה שלי לכתוב את זה היא פשוטה: ברור לי שכדי להחזיר את אמון הציבור במדע, מדענים צריכים לדון בפומבי במה השתבש במהלך המגיפה, והיכן יכולנו לעשות טוב יותר.
זה בסדר לטעות ולהודות איפה כל אחד טעה ומה למד. זה חלק מרכזי מהדרך שבה המדע עובד. עם זאת, אני חושש שרבים מושרשים מדי בחשיבה קבוצתית – ומפחדים מדי לקחת אחריות פומבית – כדי לעשות זאת.
פתרון בעיות אלה בטווח הארוך דורש מחויבות רבה יותר לפלורליזם וסובלנות במוסדותינו, כולל הכללת קולות ביקורתיים גם אם לא פופולריים.
אליטיזם אינטלקטואלי, תעודות וקלאסיזם חייבים להסתיים. החזרת האמון בבריאות הציבור – ובדמוקרטיה שלנו – תלויה בכך.
